Recall the Nights — היו לילות

Recall the Nights
Lyrics: Yaakov Orland
Music: Mordechai Zeira
Translation: Elli Sacks

I do recall, those nights I still remember…
Forever will I hold those memories rife,
Between the paths from Degania to Kinneret
I parked the heavy cart that was my life.

Then he approached: “My little one, believe me:
I’ve built a house for you in which to thrive.
At evening time, a nightgown you will weave me
And through the day, your laden cart I’ll drive.”

He was young then and fair, and as tall as a griffin,
He would drive all the carts through the field, wide with loam.
As for me, I would sit and his gown I’d embroider,
The color of sky with a flower of gold.

I do recall, those nights I still remember…
He planted trees to span the end of time,
Along the paths from Degania to Kinneret
And none but me to tend them, he’d abide.

When he would go, he’d come back in a spasm,
My visage on his heart would make him yearn.
So tell me please, can one amongst you fathom,
To where he left and never to return.

I would cry bitter tears, I was shocked and astonished,
Distant fields did I search, now my arms just unfold
That old nightgown I wove and with love did embroider,
The color of sky with a flower of gold.

I do recall, those nights I still remember…
Forever, yes, the memories I will hold.

 

היו לילות, אני אותם זוכרת,
אני אותם עד סוף ימי אשא,
במשעולים בין דגניה לכינרת,
עמדה עגלת חיי העמוסה.

והוא ניגש: שמעי אלי, קטנטונת,
אני בניתי בית לשבתך,
את תרקמי בערב לי כותונת,
אני אנהג ביום את עגלתך.

הוא היה אז בהיר וגבוה כזמר,
הוא נהג עגלות לשדה הרחב,
ואני לו כותונת הייתי רוקמת,
כותונת של תכלת עם פרח זהב.

היו לילות, אני אותם זוכרת,
והוא את העצים בגן העיד,
את השבילים בין דגניה לכינרת,
כי רק אותי ישמור לו לתמיד.

היה הולך ושב אלי קודח,
היה נושא דמותי ממול פניו,
הגידו נא, היש בכם יודע
אי אנה זה הלך לו ולא שב?

אז הייתי בוכה, אז הייתי נדהמת,
בשדות רחוקים עוד הלכתי אליו,
אנוכי עוד נושאת כותנתו המרוקמת,
כותונת של תכלת עם פרח זהב.

היו לילות, אני אותם זוכרת,
אני אותם עד סוף ימי אשא.

Advertisements

Jerusalem of Gold – ירושלים של זהב

Jerusalem of Gold
Lyrics: Naomi Shemer
Music: Naomi Shemer (the verse closely based on a Basque lullaby)
Translation: Elli Sacks
(Acknowledgments to Tzvi Novick and Aviad Stier for their very helpful suggestions)

Cool mountain air, pine-needle scented,
As clear as Autumn wine,
Upon the winds of eve ascended
With bells that softly chime.

Aslumber, captive in her dreaming,
The sleep of trees in Fall,
The city – solitary, weeping —
Inside her heart, a wall.

Yerushalayim, realm of gold
Of hallowed light and burnished bronze
I am a harp – all my heartstrings
Will sing your songs.
Yerushalayim, realm of gold
Of hallowed light and burnished bronze
I am a harp – all my heartstrings
Will sing your songs.

We have returned to all her cisterns,
Her markets, streets, and grounds,
The shofar calls from the Old City,
The Temple Mount resounds.

And from the caves within the rock face,
A thousand suns now glow.
We‘ll soon descend unto the Dead Sea
By way of Jericho.

Yerushalayim, realm of gold…

At last my day has come to sing you,
To tie your name with crowns,
But I’m the poorest of your poets,
Your child of least renown.

Because your name is seraph’s fire
Whose kiss will singe my soul,
If I forget Yerushalayim,
Whose realm is all of gold.

אוויר הרים צלול כיין
וריח אורנים
נישא ברוח ערביים
עם קול פעמונים

ובתרדמת אילן ואבן
שבויה בחלומה
העיר אשר בדד יושבת
ובלבה חומה

ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור
.הלא לכל שיריך אני כינור

חזרנו אל בורות המים
לשוק ולכיכר
שופר קורא בהר הבית
.בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע
אלפי שמשות זורחות
ושוב נרד לים המלח
.בדרך יריחו

ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור
הלא לכל שיריך אני כינור

אך בבואי היום לשיר לך
ולך לקשור כתרים
קטונתי מצעיר בניך
.ומאחרון המשוררים

כי שמך צורב את השפתיים
כנשיקת שרף
אם אשכחך ירושלים
…אשר כולה זהב

ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור
הלא לכל שיריך אני כינור

ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור
הלא לכל שיריך אני כינור

Like A Wild Flower – כמו צמח בר

Like A Wild Flower
Lyrics: Rachel Shapira
Music: Nachum Heyman
Translation: Elli Sacks

Tomorrow, I will be so far away,
Don’t search, I won’t be found.
Those with forgiving hearts,
Forgive me of this love unmade.
Yes, time will heal the pain,
And I must set off on my way.

All you who loved me will return unto your fields
From desert’s glower,
You’ll understand – I lived amongst you, not unlike
A wildflower.

My eyes, they want to open and awake,
In time, I want to grow.
I’ve dreamt devouring dreams
They left me dazzled and afraid.
I sought to comfort you
But all my passions were betrayed.

And in my arms – the storms, the childhood enchantment
I held so tight,
They sparked a fire, so intense and so forbidden
It lit the night.

Yes once, we shared the longing of our nights,
Our days were built on sand.
We harbored hidden hurts
And moments of pure wild aband’n.
You fixed your gaze on me,
Upon my shoulder laid your hand.

I’ll be a shadow on your fields, a passing secret,
But for an hour;
Farewell my friends, I lived amongst you, not unlike
A wildflower.

כמו צמח בר – רחל המשוררת
מחר, אני אהיה כה רחוקה
אל תחפשו אותי
מי שידע למחול –
ימחל לי על אהבתי,
הזמן ישקיט הכל
אני הולכת לדרכי.

זה שאהב אותי ישוב לשדותיכם – מן המדבר.
והוא יבין – אני חייתי ביניכם כמו צמח בר.

אני רוצה לפקוח את עיני
לצמוח לאיטי.
הרביתי לחלום
החלומות טרפו אותי,
רציתי לנחם –
אבל מרדה בי תשוקתי.

היה מִקְסם ילדות, הייתה גם סערה בזרועותי.
אני יודעת שהדליקה אש זרה את לילותי.

היו, היו ערבי געגועים
היו ימים טרופים.
היה כאב חבוי ורגעים מכושפים.
אני אזכור מבט מגע ידיים בכתפי.

אני אהיה לצל חולף בשדותיכם לסוד נסתר.
היו שלום, אני חייתי ביניכםכמו צמח בר.

Barren – עֲקָרָה

 Barren

Lyrics: Rachel Bluwstein
Music: Ahinoam Nini
Translation: Elli Sacks

A son! If I only…  had one little boy,
Dark, sable-curled and so smart,
To grasp by the hand, to stroll and enjoy
All the garden paths.
One little.
Boy.

“Uri” I’d call him, “Uri, My Light!”
A name so succinct, both lucid and soft.
A dewdrop, a gleam
For my raven-haired boy.
“Uri!”  I’d call him.
“Uri!”  I’d call.

But I’ll still weep like Rachel.
And I’ll still plead like Channah at Shiloh.
I’ll await him.
I’ll await…
I’ll await.
Him.

A son! If I only…  had one little boy,
Dark, sable-curled and so smart,
To grasp by the hand, to stroll and enjoy
All the garden paths.
One little.
Boy.
I’ll await.

 

I’ll await.

Him.

Pine – אֹרֶן

Pine
Lyrics: Lea Goldberg
Music: Ahinoam Nini
Translation: Elli Sacks
(Acknowledgments to Tzvi Novick and Aviad Stier for their very helpful suggestions)

 

Here where I cannot hear the cuckoo’s cry,
Here where the trees won’t wear a snowy bonnet,
But in the shade of these familiar pines
All of my childhood is coming back to life.

Pine needles chiming: “Once upon a time”
The snowy distance, I shall call my homeland,
And mossy ice encasing frozen brooklets
Compose their song in a land unlike their own.

Maybe only passage-birds know in their heart,
While they’re suspended between earth and heaven,
This two-fold pain… of homelands far apart.

With you, I have twice been transplanted
With you, dear pines, I weathered and I grew.
And yet my roots are in two different lands —

My roots are in two different views.

Elifelet – אליפלט

 

Elifelet
Words : Nathan Alterman
Music: Sasha Argov
Translation: Elli Sacks

Let’s sing a Song of Elifelet.
Let’s recite it together out loud.
How when he was a tyke, a young fellow —
A real klutz, a schlimazel, avowed.

All the neighbors and folks they would prattle,
“He’s plain hopeless,” upon him they’d pounce.
“Elifelet’s a boy without mettle,
Without character, even an ounce.”

If you grab from his hands a new plaything,
He just sits there agape with a grin.
Yes he’s smiles, never knowing the reason
What a smile’s for or when to begin.

And the neighbors they all looked askance,
That a pin-drop would cause him to dance,
Without questioning “why’ or “wherefore”,
No “ifs”, or “buts”, or “maybe”,
No “when to begin” or “what for?”
No “how much” or “no, that’s crazy.”
As if lost in a musical score
With a melody clear as a bell-hit.
If we ask you “What good is that for?
What a child you are, Elifelet!”

One night battle erupted, a firefight
And the men of the company heard
That the forward position was cut off,
Ammunition all gone, not a word.

Elifelet, he felt some compulsion
To replenish his comrades’ supply.
Not an ounce of much character in him,
He crawled straight toward the firing line.

When he made it back, addled and injured,
He collapsed to the floor, with a grin.
Yes he smiled, not knowing the reason
What a smile’s for or when to begin.

And his friends in their hearts cast a glance –
Yes a pin-drop would cause him to dance,
Without questioning “why’ or “wherefore”,
No “ifs”, or “buts”, or “maybe”,
No “when to begin” or “what for?”
No “how much” or “no, that’s crazy.”
As if lost in a musical score
With a melody clear as a bell-hit.
If we ask you “What good is that for?
What a child you are, Elifelet!”

Yes that night in a battlefield helmet
Gabriel, the Archangel, came down,
Near the resting head of Elifelet,
In the outpost, on top of a mound.

He said: “Have no more fear, Elifelet,
Take thee courage, for I do pronounce
In the Heavens we’re proud and we’re jealous,
Of your character, less than an ounce.”

It’s a simple song, yet quite astounding,
Without middle, beginning, or end,
Let us sing it, not knowing the reason
What a song’s for or where to begin.


אליפלט
מילים: נתן אלתרמן
לחן: סשה ארגוב

נזמר נא את שיר אליפלט
ונגידה כולנו בקול:
כאשר עוד היה הוא רק ילד,
כבר היה הוא ביש גדא גדול.

בו שכנים ושכנות דיברו דופי
ואמרו שום דבר לא יועיל –
אליפלט הוא ילד בלי אופי,
אין לו אופי אפילו במיל.

אם גוזלים מידיו צעצוע,
הוא נשאר מבולבל ומחייך,
מחייך מבלי דעת מדוע,
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

ונדמה כי סביבו, זה מוזר,
אז דבר מה התרונן כה ושר.
בלי מדוע ובלי כיצד,
בלי היכן ובלי איך ולמה,
בלי לאן ומאיזה צד,
בלי מתי ובלי אן וכמה.
כי סביב ככינור וחליל
מנגינה מאירה, מצלצלת.
אם נסביר לך מה זה יועיל,
איזה ילד אתה אליפלט.

בליל קרב ברעום אש מזנקת,
בין אנשי הפלוגה קול עבר:
העמדה הקדמית מנותקת,
מלאי תחמושת אזל בה מכבר.

אז הרגיש אליפלט כאילו
הוא מוכרח את המלאי לחדש,
וכיוון שאין אופי במיל לו,
הוא זחל כך ישר מול האש.

ובשובו מהומם ופצוע,
התמוטט הוא, כרע וחייך.
הוא חייך מבלי דעת מדוע,
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

ובליבות חבריו, זה מוזר,
אז דבר מה התרונן כה ושר.
בלי מדוע ובלי כיצד,
בלי היכן ובלי איך ולמה,
בלי לאן ומאיזה צד,
בלי מתי ובלי אן וכמה.
מסביב ככינור וחליל
מנגינה מאירה, מצלצלת.
אם נסביר לך מה זה יועיל,
איזה ילד אתה אליפלט.

ובלילה חבוש קסדת פלד,
אט ירד המלאך גבריאל,
וניגש למראשות אליפלט,
ששכב במשלט על התל.
הוא אמר: אליפלט אל פחד,
אליפלט, אל פחד וחיל‟
במרום לנו יש ממך נחת,
אף שאין לך אופי במיל.

זהו זמר פשוט גם תמוה,
אין ראשית לו וסוף והמשך,
זימרנוהו בלי דעת מדוע
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

Two Readings for Yom HaZikaron – by Yair Lapid

(The following column appeared in the Israeli newspaper Ma’ariv on August 22,1993, 5 Elul, 5753 during a week in which 9 Israeli soldiers were killed in action.  Among the fallen soldiers was 22-year old Avi (Avraham Abba) Fisher z”l, my wife’s cousin and friend who was killed in Lebanon on August 19.)

The Missed Chance

They’ll never make it to the big concert – that concert of love – for which they learned all the lyrics and melodies, listening to worn-out tapes played over and over again on weary cassette players. When the band takes the stage and they hit the lights, and the young girls with their soft hair and slender necks raise their heads like white doves, they won’t be there.

They’ll never tell her, “I love you” — words practiced over and over under night’s immunity, against the broken mirrors of military showers reeking of Lysol. They’ll have picked out the right shirt, dusted off their jeans, placed her yearbook photo under their pillow.  But someone else will have to say those words to her.  They won’t be there.

They’ll never marry. They’ll never have children. When the cries of a baby’s new life are first heard, they won’t be there.

They’ll never set off on that long trek to the yellow desert. Their rappelling ropes, supple as snakes, will never unravel in the baggage compartment. The campfire won’t be lit. The acoustic guitar, it’s case adorned by stickers, won’t be taken out and no one will forget the second verse. And when a flash flood winds its way through a narrow desert gully, they won’t be there.

They’ll never “work over” a payphone, and never call to announce that they’re coming home or that they won’t be able to make it. They’ll never lie that everything’s fine, that they don’t need a thing, that they have enough cash, thanks Mom.  On the weekends, out of habit, the car keys will be left out for them.  But they won’t be there. They won’t be discharged from the army. They’ll forever wear their stone, square uniforms.  They’ll forever remain Sergeant Assaf, Sergeant Nir, Sergeant Golan, Lieutenant Eyal, Sergeant Tzachi, Sergeant Avni, Sergeant Ari, Sergeant-Major Rakh’l, and Lieutenant Avi.

Their battalion will return to base, return their equipment, get their release papers and a pat on the back.  They won’t be there.

They’ll never study. Not in the school of Life, nor in the yeshiva, nor in the university. One Hundred Years of Solitude will forever remain opened to page 120.  Beitar Jerusalem will forever remain champions of the soccer league.  Yehuda Polliker’s next record won’t be released until the end of all generations. There are so many things that they still need to learn, chiefly about themselves, but they won’t be there.

When they die, we always write about who they were.
But the pain, the real pain
is because of who they’ll never be.

Life Does Not Go On

It’s not true that life goes on.  
They always throw that phrase around and it’s never, ever true. When you lose someone that close, your life — as you’ve known it — has ended. Your family may still be yours, but it’s a different family. Your parents are different, the way you sit around the table, the way you remember that vacation to Greece and that album of ridiculous photos that has since become a tome of memory.

It’s not true that life goes on.  
People ask you simple questions, like “How are you?” but you understand what they really mean is, “We know” or “We’re here for you.” Anytime you’re feeling sad everyone runs to your side, and you just don’t have the wherewithal to tell them that you don’t want a support group, just an hour of quiet under the covers.

It’s not true that life goes on.  
Even you can’t remain the same person you were. Now you’re a bereaved person. You’re the person who watches The Good, The Bad, and the Ugly on TV and all you can think of is who you saw it with the first time, back in the old Esther Cinema before it was torn down. You’re the person who, when you laugh, people will say you’re getting over it. If you keep busy, they’ll say you’re recovering. If you go away for more than two weeks, they’ll say you’re escaping.

It’s not true that life goes on. 
Even your past undergoes rewrites. Each time you tell the story of how you took the bus together to Bloomfield Stadium to catch the big soccer derby, you debate whether to call him “my brother” or “my departed brother” or “my brother of blessed memory.”  Sometimes you leave him out of the story entirely in order to spare everyone the moment of silent embarrassment.  Every now and then you run into somebody who’s been abroad a long time, and they ask you how your brother is, and you answer that he isn’t, at least — he isn’t here with us anymore. And you end up having to console them, to settle them down, and you’ll remark that life goes on. Except it doesn’t.

It’s not true that life goes on.  It ends, and it begins again. Differently.



החיים אינם נמשכים / יאיר לפיד

זה לא נכון שהחיים נמשכים. תמיד אומרים את המשפט הזה והוא אף פעם לא נכון. כשמת לך מישהו, החיים שלך, כמו שהכרת אותם, הסתיימו. המשפחה שלך עדיין שלך, אבל היא אחרת. ההורים שלך אחרים, הסדר שבו אתם יושבים סביב השולחן, הדרך שבה אתם זוכרים את הטיול ליוון, עם האלבום של התמונות המצחיקות שהפך לאלבום זיכרון.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. אנשים שואלים אותך שאלה פשוטה כמו “מה שלומך”, ואתה יודע שהם מתכוונים לומר “אנחנו יודעים” או “אנחנו כאן בשבילך”. בכל פעם שאתה עצוב כולם קופצים כדי לעודד אותך, ואין לך איך לומר להם שאתה לא רוצה קבוצת תמיכה, אלא להיות שעה בשקט מתחת לשמיכה.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. אפילו אתה לא ממשיך להיות כמו שהיית. אתה ההוא שמתו לו. אתה ההוא שרואה בטלוויזיה את “הטוב הרע והמכוער” וזוכר רק עם מי ראית אותו בפעם הראשונה, אז, בקולנוע אסתר הישן שכבר נהרס בינתיים. אתה ההוא שאם אתה צוחק, אומרים שהתגברת. אם אתה עסוק, אומרים שהתבגרת. אם אתה נוסע ליותר משבועיים אומרים שברחת.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. אפילו העבר שלך עובר עריכה, בכל פעם שאתה מספר איך לקחתם אוטובוס לבלומפילד לראות את הדרבי, אתה מתלבט אם לקרוא לו אחי, או אחי המנוח, או אחי זכרונו לברכה. לפעמים אתה פשוט מוציא אותו מהסיפור, כדי למנוע מכולם מבוכה. פה ושם פוגשים מישהו שלא היה בארץ הרבה זמן, והוא שואל מה שלומו, ואתה אומר לו ששלומו כבר לא איתנו, ובסוף כמובן אתה צריך להרגיע אותו, אז אתה אומר לו שהחיים נמשכים. אבל הם לא.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. הם נפסקים, ומתחילים מחדש. אחרת.

How Shall I Bless Him – מה אברך

How Shall I Bless Him
Lyrics: Rachel Shapira
Music: Yair Rosenblum

“How shall I bless him, with what shall I bless
This dear child?” the angel inquired.
“How shall I bless him, with what shall I bless
This dear child?” the angel inquired.

He blessed him with a smile, that shone like the light,
With large knowing eyes, filled with insight,
To capture each flower, each creature to spy,
And a heart trained to feel and to empathize.

“How shall I bless him, with what shall I bless
This sweet youngster?” the angel inquired.
“How shall I bless him, with what shall I bless
This sweet youngster,” the angel inquired.

And he blessed him with feet to always dance on the floor
With a soul to remember each melody sung
And hands to collect little shells on the shore
And ears well attuned to the old and the young.

“How shall I bless him, with what shall I bless
This fine lad?” the angel inquired.
“How shall I bless him, with what shall I bless
This fine lad?” the angel inquired.

And he blessed that his fingers, so skilled in detail,
Would soon learn of the power of steel in his hands,
That feet would acquire the beat of the trail,
And lips sing the songs of orders and commands.

“How shall I bless him, with what shall I bless
This young man?” the angel inquired.
“How shall I bless him, with what shall I bless
This young man?” the angel inquired.

“I gave him each blessing I could from the start
A song, and a smile, and two eyes to adore,
The gentlest of hands, and a sensitive heart.
With what can I bless you, what blessing more?”

“How shall I bless him, with what shall I bless
This dear child, this fine youth, this young man?
How shall I bless him, with what shall I bless
This dear child, this fine youth, this young man?

This boy is no more, he’s an angel at rest
No more will they bless him, no more is be blessed.
Dear God  who makes peace, Dear God who knows strife,
If only You’d blessed him – with life.”


מה אברך
מילים: רחל שפירא
לחן: יאיר רוזנבלום

מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? שאל המלאך.

וברך לו חיוך שכמוהו כאור
וברך לו עיניים גדולות ורואות
לתפוס בן כל פרח וחי וציפור
ולב להרגיש בו את כל המראות.

מה אברך לו, במה יבורך?
זה הנער? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הנער? שאל המלאך.

וברך לו רגליים לרקוד עד אין סוף
ונפש לזכור בה את כל הלחנים
ויד האוספת צדפים עלי חוף
ואוזן קשובה לגדולים וקטנים.

מה אברך לו, במה יבורך?
זה העלם? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה העלם? שאל המלאך.

וברך כי ידיו הלמודות בפרחים
יצלחו גם ללמוד את עוצמת הפלדה
ורגליו הרוקדות את מסע הדרכים
ושפתיו השרות את מקצב הפקודה.

מה אברך לו, במה יבורך?
זה הגבר? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הגבר? שאל המלאך.

נתתי לו כל שאפשר לי לתת
שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד
ויד מעודנת, ולב מרטט
ומה אברך לך עוד?

מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? העלם הרך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? העלם הרך.

הנער הזה – עכשיו הוא מלאך.
לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך.
אלוהים, אלוהים, אלוהים
לו אך ברכת לו – חיים. 

The Silver Platter – מגש הכסף

A State is not handed to a people on a silver platter
— Chaim Weizmann, first President of Israel

The Silver Platter
by Nathan Alterman

And the land was then still, under bleary-eyed  heavens
That crimsoned and dimmed over borders aglow,
And a nation stood fixed, broken-hearted but breathing,
To receive her reward, heaven-sent, down below.

Ceremony at hand, she made ready by moonlight,
All bedecked in her costume of fest’val and fear,
Then before her emerged a young lad, a young maiden
Who proceeded to march toward the nation’s premiere.

Dressed in uniformed drab, heavy boots, legs all weary
As they silently made their way up the incline,
Without change of their clothes, without washing the stain of
All the remnants of day and night on the front line.

Enervated and spent, having sworn off all respite,
Dripping with all the sap of a Hebrew youth’s heart
They approached soundlessly, and stood rapt at attention,
Not a sign if alive, or if shot half-apart.

Then the nation inquired, drenched in tears and enchantment,
Of the two, “Who are you?” as they stood, not unnerved.
Their reply: “We are they, the acclaimed silver platter
Upon whom the new State of the Jews has been served.”

They dropped dead at her feet, and the rest, yet to tell,
Will be penned in the Chronicles of Israel.


מגש הכסף
מילים: נתן אלתרמן

והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס, האחד, אין שני…

היא לטקס תיכון, היא תקום למול הסהר
ועמדה למולם עוטה חג ואימה.
אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

לובשי חול וחגור וכבדי נעליים
בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום הפרך וליל קו האש.

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע
ונוטפים טללי נעורים עבריים…
דם השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: “מי אתם?”, והשניים שוקטים
יענו לה: “אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים”.

כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל
והשאר יסופר בתולדות ישראל. 

The Wheat Still Grows Again – החיטה צומחת שוב

The Wheat Still Grows Again
Lyrics: Dorit Tzameret
Music: Haim Barkani
Translation: Elli Sacks

The fields spill out below, as far as earth meets sky,
Beneath the olive trees and Mount Gilboa.
At eve, the valley’s splendor hits your eye,
The likes of which you’ve never seen before.

It’s not the same old house now, it’s not the same old valley,
You’re gone and never can return again.
The path, the boulevard, a skyward eagle tarries…
And yet the wheat still grows again.

And from the bitter earth, new neighborhoods will bloom,
A boy upon the grass, next to his puppy lies.
The nights descend upon a well-lit room,
On those within, and thoughts locked up inside.

It’s not the same old house now, it’s not the same old valley,
You’re gone and never can return again.
The path, the boulevard, a skyward eagle tarries…
And yet the wheat still grows again.

And everything that was, perhaps will ever be,
The rising and the setting of the sun…
And songs are always sung, but can they speak
The vastness of the loss and all the love.

It is the same old house now, yes it’s the same old valley,
But you — they never can return again.
And can it be, how can it be, how through Time’s endless tally…
Somehow the wheat still grows again.


החיטה צומחת שוב
מיליםדורית צמרת
לחןחיים ברקני

שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף
וחרובים וזית וגלבוע –
ואל ערבו העמק נאסף
ביופי שעוד לא היה כמוהו.

זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית,
אתם אינכם ולא תוכלו לשוב
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט
אך החיטה צומחת שוב

מן העפר המר העיריות עולות
ועל הדשא ילד וכלבו
מואר החדר ויורדים לילות
על מה שבו ומה שבליבו

זה לא אותו העמק…

וכל מה שהיה אולי יהיה לעד
זרח השמש שוב השמש בא
עוד השירים שרים אך איך יוגד
כל המכאוב וכל האהבה

הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית
אבל אתם הן לא תוכלו לשוב
ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין
שהחיטה צומחת שוב.